תיקון כתב אישום: לפני תחילת המשפט, במהלכו, והרשעה בעבירה שלא נטענה

חוק סדר הדין הפלילי מבחין בין שני שלבים: לפני "תחילת המשפט", כלומר לפני ההקראה, ואחריה.

לפני תחילת המשפט: התובע לבד

תובע רשאי, בכל עת עד תחילת המשפט, לתקן את כתב האישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, בהודעה לבית המשפט שמפרטת את השינוי. בית המשפט מעביר העתק לנאשם (סעיף 91). אין צורך באישור.

במצבים כאלה, הנאשם מקבל כתב אישום אחר מזה שקיבל במקור. כדאי לבדוק בדיוק מה השתנה: עובדה שנוספה, סעיף עבירה חמור יותר, או אישום חדש. ולפעמים לבקש עיון בחומר החקירה הנוסף שעליו נשען השינוי.

אחרי תחילת המשפט: בית המשפט מחליט

מרגע שהמשפט התחיל, תיקון אפשרי רק בידי בית המשפט, לבקשת בעל דין, "ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" (סעיף 92(א)). זה התנאי המרכזי. בקשה לתיקון שמוגשת אחרי שעדי התביעה העידו, ושמשנה את התמונה העובדתית, עלולה לפגוע בהגנה, שבנתה את החקירות הנגדיות על הגרסה הקודמת. במצב כזה אפשר לבקש לזמן מחדש עדים שכבר העידו, לבקש זמן להיערכות, או להתנגד לתיקון.

כשהתיקון מעביר את העבירה לסמכות של בית משפט אחר, למשל מעבירת עוון לעבירת פשע שבסמכות המחוזי, בית המשפט רשאי לתקן ולהעביר את התיק. בית המשפט החדש רשאי להמשיך מהשלב שבו הקודם עצר, ולהשתמש בראיות שנגבו, או לחזור ולגבות אותן (סעיף 92(ב)–(ג)).

חזרה מאישום

התובע רשאי, אחרי תחילת המשפט, לחזור בו מאישום, נגד נאשם אחד או יותר. אבל אם הנאשם כבר הודה בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באותו אישום, התובע אינו יכול לחזור בו. ואם הודה בעובדות שאין בהן כדי להרשיע, החזרה טעונה רשות של בית המשפט (סעיף 93).

תיקון במסגרת הסדר

הדרך הנפוצה ביותר לתיקון כתב אישום היא הסדר טיעון: התביעה מסכימה למחוק אישום, להחליף סעיף עבירה בסעיף קל יותר, או לשנות עובדות, והנאשם מודה בכתב האישום המתוקן. כאן הנוסח של התיקון חשוב מאוד, כי הוא קובע את העבירה שבה הנאשם יורשע, את טווח הענישה, ואת מה שיופיע במרשם. ראו הסדר טיעון.

הרשעה בעבירה שלא נטענה

סעיף 184 מאפשר לבית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה התגלתה מהעובדות שהוכחו לפניו, גם אם העובדות האלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. ויש הגבלה: לא יוטל עליו עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום.

בפועל, זה קורה כשהראיות מראות משהו אחר ממה שהתביעה טענה. למשל, התביעה טענה לחבלה חמורה, והוכחה תקיפה הגורמת חבלה של ממש. הנאשם לא זוכה. הוא מורשע בעבירה שהוכחה. ולכן, גם כשההגנה מצליחה לערער את הגרסה של התביעה, השאלה היא מה כן הוכח.

בית המשפט רשאי גם להרשיע בכל אחת מהעבירות שהתגלו מהעובדות, אבל לא להעניש יותר מפעם אחת על אותו מעשה (סעיף 186).

פגם בכתב האישום

פגם בכתב האישום, כמו חוסר פירוט שאינו מאפשר להבין מה בדיוק מיוחס לנאשם, הוא טענה מקדמית (סעיף 149(3)). כדאי להעלות אותה בתחילת המשפט, כי אחר כך היא טעונה רשות. בית המשפט שמקבל טענה כזו רשאי לתקן את כתב האישום, ולאו דווקא לבטל אותו. ראו ביטול כתב אישום.

הזדמנות להתגונן

הביטוי חוזר בכל הסעיפים האלה: "הזדמנות סבירה להתגונן". המשמעות המעשית: כשיש תיקון, או כשבית המשפט שוקל להרשיע בעבירה אחרת, ההגנה צריכה לומר מה היא הייתה עושה אחרת, אילו ידעה מראש. איזה עד הייתה מזמנת, איזו שאלה הייתה שואלת, איזו ראיה הייתה מביאה. טענה כללית של "פגיעה בהגנה" חלשה מטענה קונקרטית.