עתירת אסיר: ביקורת שיפוטית על החלטות שב״ס

על אילו החלטות עותרים

לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, אסיר רשאי לעתור לבית המשפט המחוזי שבאזור בית הסוהר בכל עניין הנוגע למאסרו או למעצרו. העתירות הנפוצות עוסקות בשלילת חופשות, בהגבלת ביקורים ושיחות, בהעברה בין בתי סוהר, בהחזקה בהפרדה, בטיפול רפואי שלא ניתן או התעכב, בסיווג ובשיבוץ, ובהחלטות בהליכי משמעת. עתירה נגד ועדת השחרורים מתנהלת במסלול נפרד.

קודם פונים לשב״ס

לפני העתירה האסיר צריך בדרך כלל לפנות לשב״ס בכתב, לנמק ולבקש לשנות את ההחלטה, ולחכות זמן סביר לתשובה. עתירה שמוגשת בלי פנייה כזו עלולה להידחות על הסף. פנייה מנומקת, עם הפניה לפקודה הרלוונטית ולמסמכים, פותרת לפעמים את העניין, וכשלא, היא הבסיס לעתירה.

מה בית המשפט בודק

בית המשפט אינו מחליף את שיקול הדעת של שב״ס. הוא בודק אם הייתה סמכות, אם נשקלו השיקולים הנכונים, אם ההחלטה מידתית ואם האסיר קיבל הזדמנות להשמיע את עמדתו. כשההחלטה נשענת על מידע מודיעיני חסוי, בית המשפט יכול לעיין בו בלי שהאסיר רואה אותו. גם אז אפשר לטעון, למשל שחלף זמן רב מאז המידע או שלא נשקלו חלופות.

לעתירה מצרפים את ההחלטה ונימוקיה, את הפנייה המוקדמת והתשובה, את הפקודות הרלוונטיות ומסמכים שתומכים בטענה, רפואיים, משפחתיים או התנהגותיים. על פסק הדין בעתירה אפשר לערער לבית המשפט העליון, ברשות.