סתירות בעדות המתלונן: מתי הן מעוררות ספק סביר, ומתי לא

אדם לא יישא באחריות פלילית אלא אם היא הוכחה מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין), וסתירות בעדות הן אחד המקורות הנפוצים לספק כזה. אבל ההכרעה אם להאמין לעד נתונה לבית המשפט ששמע אותו, והוא רשאי לקבל חלק מעדות ולדחות חלק אחר. זה העיקרון שמכונה "פלגינן דיבורא". לכן סתירה בנקודה אחת אינה פוסלת בהכרח את כל העדות.

איך בית המשפט שוקל סתירה

הוא שואל קודם אם היא נוגעת לליבת האירוע. אי דיוק בשעה, בצבע בגד או בסדר של פרטים משניים שונה מסתירה בשאלה אם המעשה קרה בכלל, מי היה שם או אם הייתה הסכמה. אחר כך הוא בודק אם יש לה הסבר: זמן שחלף, מצב נפשי, שאלה שנשאלה אחרת, תרגום, או חשש שגרם לעד להסתיר פרט. הוא בוחן מתי הסתירה הופיעה, כי פרט מהותי שנוסף רק באולם, אחרי שלא הוזכר בהודעות, נבחן בזהירות. וכשראיה חיצונית, הודעת טלפון, צילום מצלמה או רישום מיקום, תומכת בגרסה אחת, הסתירה מקבלת משקל אחר לגמרי. לבסוף הוא מסתכל על התמונה כולה: כמה סתירות קטנות שכולן באותו כיוון יכולות להצטבר לספק גם כשאף אחת מהן אינה מכרעת לבדה.

כשעד משנה גרסה

כשעד מעיד באולם באופן שונה מהותית ממה שמסר במשטרה, מכחיש את דבריו או טוען שאינו זוכר, התביעה יכולה לבקש להגיש את ההודעה הקודמת (סעיף 10א לפקודת הראיות). בית המשפט רשאי להעדיף אותה על העדות, בנימוק, והרשעה על סמכה מחייבת "דבר לחיזוקה". וכשההרשעה נשענת על עדות יחידה של נפגע עבירת מין, בית המשפט צריך לפרט מה הניע אותו להסתפק בה (סעיף 54א(ב)), וההתמודדות עם הסתירות היא חלק מההנמקה הזו. ראו עדות יחידה בעבירות מין.

העבודה של ההגנה

היא מתחילה במיפוי: ההודעה הראשונה במשטרה, ההודעות שאחריה, תיעוד חזותי של החקירה אם יש, והעדות באולם, זו מול זו לגבי כל שאלה מרכזית. ראו עיון בחומר החקירה. אחר כך מעמתים את הגרסאות עם מה שאפשר לבדוק בלי להסתמך על זיכרון: זמנים, מיקומים, הודעות ותיעוד.

בחקירה הנגדית המטרה היא להראות לבית המשפט היכן הגרסה אינה מתיישבת עם עצמה או עם הראיות. שאלות ממוקדות שנשענות על מסמכים עובדות טוב יותר משאלות כלליות, והצגה של כל סתירה זניחה עלולה דווקא להחליש את הסתירות החשובות. גם גרסת הנאשם נבחנת באותם מבחנים: גרסה שנמסרה מוקדם, עקבית ומתיישבת עם הראיות, נשקלת אחרת מגרסה שהשתנתה.