אחרי שהוועדה החליטה לא לשחרר, היא תדון שוב רק במקרים שסעיף 19 לחוק שחרור על־תנאי ממאסר מונה: כשקבעה מראש מועד או תנאי לדיון חוזר; כשהרשות לשיקום האסיר ביקשה, והשחרור הותנה בתוכנית שלה; כששירות המבחן ביקש, והשחרור הותנה בתוכנית טיפולית בפיקוחו; כשהיועץ המשפטי לממשלה ביקש; כשהאסיר הגיש בקשה מנומקת אחרי חצי שנה לפחות (אסיר עולם: שנה), והוועדה סברה שחל שינוי בנסיבות; או כשהאסיר הגיש בקשה מוקדמת יותר, והוצגו עובדות שלא היו ידועות לו ולא יכלו להיות ידועות לו לפני ההחלטה.
הדרך השנייה היא עתירה. האסיר, וגם בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, רשאים לעתור נגד החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי שבאזורו נמצא בית הסוהר, והעתירה נדונה בשלושה שופטים (סעיף 25). היא מוגשת כעתירה מנהלית (סעיף 28), ועל פסק הדין אפשר לערער לבית המשפט העליון ברשות.
לפי מה בוחרים
קוראים את ההחלטה. כשהסירוב נבע ממשהו שאפשר להשלים, כמו תוכנית שיקום שלא הייתה, טיפול שלא הסתיים או חוות דעת חסרה, הדרך היא לעבוד על החסר ולהגיש בקשה לדיון חוזר כשהשינוי קרה. ראו הכנה לוועדת שחרורים.
עתירה מתאימה כשהפגם בהחלטה עצמה: הוועדה לא שקלה שיקול שהיה עליה לשקול, או שקלה שיקול זר; הנימוקים אינם מתיישבים עם החומר שהיה לפניה; נפל פגם בהליך, כמו זכות טיעון שנשללה, מידע שלא הוצג לאסיר שלא כדין או הרכב לא תקין; או שניתן משקל בלתי סביר לשיקול מסוים. בית המשפט בודק את חוקיות ההחלטה ואת סבירותה, ואינו מחליף את שיקול הדעת של הוועדה, ולכן לא פעם התוצאה של עתירה מוצלחת היא החזרת העניין לוועדה.
אפשר גם לשלב: לעתור, ובמקביל להמשיך לבנות תוכנית לקראת דיון חוזר.
חוק שחרור על־תנאי ממאסר, התשס״א–2001, סעיפים 9, 19, 25, 28
עורך דין איתי אסולין
עורך דין איתי אסולין מייצג חשודים ונאשמים בהליכים פליליים, מהחקירה במשטרה ודיוני המעצר ועד ניהול ההליך בבית המשפט.
הדרך המקצועית